בן בתיה ואברהם, נולד ביום כ' בכסלו תר"ף (12.12.1919) בעיר ביירויט, גרמניה וחונך ברוח הציונות והמסורת. משה למד בבית- ספר עממי ותיכון גרמני ואהב לטייל במרחבי המדינה. מנעוריו הצטרף לתנועת בח"ד (ברית חלוצים דתיים) ובהיותו בן 16 יצא מטעם התנועה להכשרה חקלאית בגרמניה. הוא השתלם בחקלאות והתמחה במיוחד בעבודות הרפת. עם אותות האנטישמיות הראשונים עזב את גרמניה ועבר יחד עם חבריו לאנגליה, שם אירגן וריכז את סניף בח"ד בלונדון. בינואר 1940 עלה ארצה ומיום עלייתו עבד כחקלאי, תחילה כרפתן בנחלת יצחק ובשכונת בורוכוב ואחרי שנתיים עבר לנחלתו הארעית בנווה יעקב ליד ירושלים. היה פעיל ב"הגנה" והצטיין בכשרונות צבאיים מעולים, בנוסף לנטייתו לעבודת-האדמה ואהבתו העמוקה אליה. במשקו הצליח בכל הענפים ובייחוד במטעים. התגייס כנוטר במקום והיה אחד האחראים בו לענייני הביטחון. חלם על הצטרפות למושב שיתופי בגליל.

עם פרוץ מלחמת-העצמאות ועם התהדקות המצור הערבי על ירושלים עבר לשם ונתמנה לאחד התפקידים הפיקודיים החשובים של המחוז. התפקידים הקשים ביותר היו מוטלים עליו: פיקוד על שכונת מקור חיים המנותקת והמותקפת ללא הרף, אחר-כך הפיקוד על תלפיות המבודדת; ביצוע פעולות נועזות רבות בסביבה, כגון פשיטה לכפר השילוח. משהחמיר המצב בגוש עציון נתמנה למפקד המקום והוא טס לשם. מתחילה ידע והבין כי מצב הגוש לאחר יאוש וגורל מצדה מצפה לו, אולם השפיע על פקודיו בשקט שלו ובביטחונו הנפשי. בדברי הספד על מגיני הגוש שנפלו במערכה, אמר: "...עמידת הגוש קובעת את גורל ירושלים, ולכן יש לעמוד במערכה עד הסוף, ואפילו יהיה מר מכל מר..." משה היה לוחם אמיץ, בעל שיקול אחראי, קר-רוח כלפי חוץ, חביב על כל אנשיו, אם מהפלמ"ח, אם מהחי"ש, אם אנשי המשק ואם סטודנטים, אם חופשיים ואם דתיים. לכולם היה חבר ומפקד למופת. בשעת הקרב אץ תמיד למקום הסכנה. בפיקודו הנמרץ והבלתי-אמצעי חיזק את משמעת הלוחמים ואימץ את רוחם. בקרב האחרון של הגוש, עת נאבק המשלט החשוב, "המנזר הרוסי", על קיומו, מיהר לשם באומרו לחבריו: "אינני טלפוניסט". על אף המאמץ העל-אנושי של הלוחמים הם נאלצו לסגת והוא נפגע, בשעת הפיקוד על הנסיגה, מצרור כדורי אויב. חדור משמעת עד רגעיו האחרונים ניסוט לצדי התעלה הצרה כדי שלא לעכב את הנסוגים וזירזם לעבור על פניו. "היו שלום חברים, חזקו..." - היו דבריו האחרונים. משה נפל ביום ג' באייר תש"ח (12.5.1948). אחרי נופלו הועלה לדרגת רב-סרן. מפקד מחוז ירושלים כתב עליו: "...מוש היה מגדולי הגיבורים בדברי ימינו..."

משה השאיר אחריו רשימות ומסות, ובאחת מהן כתב: "סבורני שאחרי שהאדמה תהא נחרשת על-ידי פגזי התותחים הכבדים, או אז טעונים לבותינו חריש עמוק, עמוק יותר משיש בכוחם של כל תותחי העולם לחרוש. בלעדי מהפכת הלבבות הזאת יהיו מיליוני הליטרים של דמים שפוכים לחינם..."

זכרו הועלה בספר "מעוז עציון" ובדברי ההקדמה של הרמטכ"ל לספר זה, ובספר "ההר הקדוש" של שאול רז, משרידי כפר עציון.

ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949) הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר- הרצל בירושלים.